הגוף זוכר

הגוף זוכר

רגע קטן של זיכרון גופני
השבוע הנכדה שלי בת ה19 באה לבקר אותי. היינו יחד בחדר, והיא הבחינה בשמיכת הילדים שסבא שלה ארג לכבוד הולדת ביתו הראשונה, ובשטיח הישן ששמרתי מאז.
אותה שמיכה ושטיח ליוו גם את שני ילדיי שנולדו אחריה, ואחר כך גם את כל הנכדים שלי.

הרגע שבו הגוף מוביל את הזיכרון
הנכדה הרימה את השמיכה, ליטפה את הפונפונים, ואז הניחה אותה בצד.
משהו משך את ידה אל השטיח.
"סבתא, אני זוכרת שבשטיח הזה היה משהו נוקשה שתמיד הפריע לי", היא אמרה.

היא עברה ביד ממוקדת, כאילו הגוף שלה זוכר את הדרך טוב יותר מהזיכרון המילולי.
וכשמצאה את המקום – עיניה אורו.
בתוך השמיכה הייתה תפורה צפצפה קטנה שמצלצלת בלחיצה.

היא לחצה.
הצפצוף נשמע.
וראיתי איך משהו בתוכה נרגע – כאילו החיבור בין הזיכרון הגופני לבין הרגע הנוכחי יצר סגירה שקטה.

מה זה בעצם זיכרון גופני?
הסצנה הזו מיד הזכירה לי את הספר "נרשם בגוף" של ד"ר בסל ואן דר קולק.
הספר מתאר בצורה חדה איך הזיכרונות שלנו לא חיים רק במילים או בסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.
הם חיים במערכת העצבים, בחושים, במגע, בתנועה ובדפוסי התנהגות.

הגוף זוכר גם כשאנחנו שוכחים.

טראומה וילדות – מה באמת נשאר בפנים
טראומות ילדות, חוויות מוקדמות, פחדים ומקומות של חוסר ביטחון או ריצוי –
לא נעלמים.
למרות שאומרים לנו לפעמים "זה היה מזמן, היא בטח שכחה" – הגוף לא שוכח.

ד"ר ואן דר קולק מציג במחקריו איך:

• המוח ההישרדותי שומר חוויות ישנות כדי להגן

• טראומה משנה דפוסי נשימה, יציבה ותגובתיות

• זיכרונות מוקדמים נטמעים ברקמות הגוף

• החוויה מתעוררת דרך תחושה הרבה לפני מחשבה

• ריפוי מחייב גישה פיזית, תחושתית ותנועתית
  כמו עבודה somatic, קול, נשימה, תנועה ושיטות מבוססות מוח

ההשלכה לעבודה הטיפולית שלי
זהו גם הבסיס לעבודתי בנהורה – מרחב בטוח לתודעה חדשה.
כשאנשים אומרים לי:

"אני לא מבינה למה אני מגיבה ככה"
"למה הגוף שלי קופא"
"אני יודעת שזה לא הגיוני – אבל זה חזק ממני"

אני מזמינה אותם לראות שהגוף לא מקולקל.
הוא פשוט זוכר.

סגירה – הגוף יודע, מזהה ומשתחרר
כמו הנכדה שלי שלחצה על הצפצפה אחרי שנים –
הגוף יודע.
מזהה.
נושם.

ולפעמים הוא רק מחכה שייגעו בו בנקודה הנכונה כדי להשתחרר.