בין שמחה לעצב – על ריפוי של עם שלם
היום, אחרי יותר משנתיים, התקבלה ההחלטה שתחזיר את כל החטופים.
הלב נפתח – ושוב נסגר.
הדמעות מתערבבות עם אנחת רווחה,
והגוף מרגיש – גם שמחה, גם כאב, גם עייפות.
ברגעים כאלה אני נזכרת כמה הטראומה הקהילתית חיה בתוכנו:
היא נושמת דרך החדשות, דרך השיחות, דרך הגוף.
אבל היא גם המקום שבו הקהילה מרפאה את עצמה – דרך אמפתיה, חיבוק, תקווה, אומנות, שיח.
והציפור הזו עם עלה הזית?
היא מזכירה לנו שהחיים תמיד מחפשים דרך לחזור.
גם אחרי שנים של פחד, גם כשיש צלקות.
הריפוי לא מוחק את הכאב – הוא מלמד לחיות איתו, באהבה, בשקט, ביחד.
🕊️
נהורה
www.nehorash.co.il
