אני לא הטראומה שלי

אני לא הטראומה שלי

להבין מה באמת קורה לנו אחרי חוויה מטלטלת

שני אנשים עוברים תאונת דרכים. שניהם היו באותו רכב. שניהם נבהלו. שניהם יצאו מהתאונה ללא פגיעה גופנית משמעותית.

כמה חודשים אחר כך, אחד מהם חזר לנהוג כרגיל. והשני עדיין מתקשה להיכנס למכונית.

איך יכול להיות?

אם שניהם עברו את אותו אירוע, למה הם לא מגיבים אליו באותה דרך?

התשובה היא שהאירוע הוא רק חלק מהסיפור.

הדרך שבה אדם מגיב לחוויה קשה מושפעת גם ממה שהיה לפני האירוע, מהאופן שבו הוא פירש את מה שקרה, מהמשמעות שנתן לו, מהתמיכה שקיבל ומהאופן שבו המשיך להתמודד אחר כך. המחקר מראה שיש שונות גדולה בין אנשים גם לאחר חשיפה לאירועים קשים, ורבים אינם מפתחים הפרעת דחק פוסט-טראומטית.

אז למה זה קורה?

תחשבו על שני אנשים שמקבלים את אותה הודעה: "אנחנו צריכים לדבר."

אחד חושב: "כנראה רוצים לעדכן אותי במשהו."

השני מרגיש מיד לחץ: "עשיתי משהו לא בסדר."

ההודעה זהה.

אבל היא פוגשת שני אנשים שונים.

לכל אחד מהם יש היסטוריה אחרת, זיכרונות אחרים, אמונות אחרות וניסיון חיים אחר.

אנחנו לא פוגשים את המציאות עם דף חלק. אנחנו פוגשים אותה עם כל מה שכבר למדנו.

מה קרה לי ומה זה אומר עליי?

אחרי חוויה קשה, המוח מנסה להבין מה קרה. אבל הוא לא מסתפק בשאלה "מה קרה?"

הוא מנסה להבין גם: מה זה אומר עליי? האם אני בטוחה? האם אפשר לסמוך על אנשים?

האם העולם מסוכן? האם אני יכולה להתמודד?

השאלות האלה חשובות, משום שהמשמעות שאנחנו נותנים לאירוע יכולה להשפיע על הדרך שבה אנחנו חווים את מה שקורה אחריו.

מחקרים בתחום ה-PTSD מצאו קשר משמעותי בין אמונות שליליות שהתפתחו בעקבות אירועים טראומטיים לבין עוצמת התסמינים. במיוחד נמצאו קשרים בין האופן שבו אדם מפרש את עצמו ואת העולם לבין מצוקה מתמשכת.

אותו אירוע, סיפור אחר

נניח ששני אנשים מפוטרים באותו יום.

האחד חושב: "זה לא נעים, אבל אני אמצא עבודה אחרת."

השני חושב: "ידעתי שאני לא מספיק טוב. אף אחד לא ירצה אותי."

שניהם איבדו את מקום העבודה. אבל האירוע התחבר אצל כל אחד לסיפור אחר.

אצל הראשון הוא הפך לאירוע קשה שצריך להתמודד איתו.

ואצל השני הוא עלול להתחבר לאמונה ישנה על עצמו:  "אני לא מספיק טוב." "אני נכשל."

"אני לא יכול לסמוך על החיים."

וכאן נמצא הבדל חשוב.

לפעמים מה שממשיך להשפיע עלינו אינו רק מה שקרה, אלא גם מה שלמדנו על עצמנו ועל העולם בעקבות מה שקרה.

אבל לא הכול מתחיל באירוע

אנחנו מגיעים לחוויות שלנו עם היסטוריה.

אדם שכבר חווה בעבר אובדן, דחייה או חוסר ביטחון עשוי להגיע לאירוע חדש עם מערכת של ציפיות וחששות שכבר נבנתה.

אדם אחר יכול להגיע לאותו אירוע עם תחושת ביטחון, קשרים תומכים ואמונה שהוא מסוגל להתמודד.

מחקרים שבדקו גורמי סיכון עוד לפני חשיפה לאירוע קשה מצאו קשר בין גורמים כמו סגנון התמודדות, מאפיינים אישיים, גורמים חברתיים וגורמים פסיכולוגיים לבין הסיכון להתפתחות PTSD לאחר מכן.

זה לא אומר שהאדם "אשם" במה שקרה לו. וזה גם לא אומר שאפשר היה למנוע את התגובה.

זה רק אומר שבני אדם מגיעים לאותה חוויה מנקודות פתיחה שונות.

ויש עוד דבר חשוב

אנחנו לא רק מושפעים מהעבר. אנחנו ממשיכים לחיות אחרי האירוע. אנחנו פוגשים אנשים.

מקבלים תמיכה. חווים הצלחות. מתמודדים עם קשיים. לומדים. מפתחים דרכי התמודדות חדשות.

לכן גם אחרי אירוע קשה, הסיפור אינו מסתיים ברגע שבו האירוע הסתיים.

הדרך שבה האדם מתאושש יכולה להיראות שונה מאוד מאדם לאדם.

מחקריו של ג'ורג' בונאנו, למשל, תרמו להבנה של חוסן נפשי והראו שלאחר אובדן ואירועים קשים קיימים מסלולי הסתגלות שונים, ולא רק מסלול אחד של "נפגעתי ולכן נשברתי".

אז מהי בעצם טראומה?

כאן חשוב לעשות הבחנה. אירוע קשה אינו בהכרח  PTSD

אפשר לעבור אירוע מפחיד, להיות נסערים, לפחד, לא לישון טוב או לחשוב עליו שוב ושוב במשך תקופה, ובכל זאת להחלים בהדרגה.

PTSD  הוא מצב קליני מסוים, עם מכלול מוגדר של תסמינים והשלכות על החיים.

לכן לא נכון לקרוא לכל חוויה קשה "טראומה", ולא נכון לחשוב שכל אדם שעבר אירוע טראומטי יפתח PTSD. המחקר דווקא מדגיש את השונות הגדולה בתגובות ואת העובדה שאנשים רבים מתאוששים עם הזמן.

אז למה הכותרת אומרת "אני לא הטראומה שלי"?

כי גם כאשר חוויה קשה השפיעה עלינו עמוקות, היא אינה כל מי שאנחנו.

היא חלק מהסיפור. לפעמים חלק גדול מאוד. אבל האדם הוא יותר ממה שקרה לו.

יש בו גם את מה שהיה לפני. את מה שקרה אחר כך. את הקשרים שיצר. את הבחירות שעשה.

את הדברים שלמד. ואת האפשרות לחוות דברים חדשים.

מחקרים על טיפול ב-PTSD אף מצביעים על כך ששינויים באמונות ובתגובות הקשורות לחוויה הטראומטית יכולים להתרחש לפני ירידה בתסמינים, כלומר, תהליכים פסיכולוגיים מסוימים אינם רק תוצאה של השיפור, אלא יכולים להיות חלק מהדרך אליו.

אולי השאלה החשובה היא אחרת

במקום לשאול רק: "מה קרה לי?"

אפשר לפעמים לשאול: "מה למדתי על עצמי בעקבות מה שקרה?"

האם למדתי שאני חלשה? שאי אפשר לסמוך? שאני חייבת להיות בשליטה כל הזמן?

שאסור לי לטעות? שאני צריכה לרצות אחרים כדי להיות אהובה?

אלה לא עובדות. אלה יכולות להיות מסקנות שלמדנו מתוך החיים. וההבדל הזה חשוב.

כי אם משהו נלמד, הוא אינו בהכרח קבוע לנצח.

מה חשוב לקחת איתך?

מה שעברת יכול להשפיע עלייך. לפעמים אפילו עמוקות. אבל הוא לא מגדיר את כל מי שאת.

התגובה שלך אינה עדות לחולשה. היא אינה אומרת שמשהו "לא בסדר" בך.

היא יכולה להיות הדרך שבה המוח, הגוף והנפש שלך ניסו להתמודד עם מה שקרה.

והסיפור שלך לא נגמר שם. העבר הוא חלק מהסיפור. הוא לא חייב להיות הסוף שלו.

מקורות

המידע בדף זה מבוסס על מחקרים וספרות מקצועית בתחומי הפסיכולוגיה הקלינית, חקר הטראומה, חוסן נפשי ופסיכולוגיה קוגניטיבית.

• Ehlers, A., & Clark, D. M. (2000). A cognitive model of posttraumatic stress disorder. Behaviour Research and Therapy, 38(4), 319-345.
• Beierl, E. T., Böllinghaus, I., Clark, D. M., Glucksman, E., & Ehlers, A. (2020). Cognitive paths from trauma to posttraumatic stress disorder: A prospective study. Psychological Medicine, 50(13), 2172-2181.
• Brown, L. A., Belli, G. M., Asnaani, A., & Foa, E. B. (2019). The relationship between maladaptive appraisals and posttraumatic stress disorder: A meta-analysis. Clinical Psychology Review, 71, 1-15.
• DiGangi, J. A., et al. (2013). Pretrauma risk factors for posttraumatic stress disorder: A systematic review of the literature. Clinical Psychology Review, 33(6), 728-744.
• Bonanno, G. A. (2004). Loss, trauma, and human resilience: Have we underestimated the human capacity to thrive after extremely aversive events? American Psychologist, 59(1), 20-28.
• Beierl, E. T., et al. (2023). Changes in cognitive processes and coping strategies precede changes in symptoms during cognitive therapy for post-traumatic stress disorder.