אנחנו סוחבים על עצמנו גם מה שלא שלנו
טראומה קולקטיבית היא כאב שנצרב בתודעה של קהילה שלמה – דור ששרד שואה, קהילה שחוותה מלחמה, נשים שחיו בדיכוי מתמשך, מגזר שחווה הדרה – ואפילו עם שלם שחי באיום תמידי.
גם אם לא חווינו את האירוע בעצמנו – הגוף שלנו "זוכר". דרך סיפורים, שתיקות, תגובות של ההורים, פחדים שעוברים מדור לדור – נוצר בנו עומס רגשי שאינו אישי בלבד.
סימני טראומה קולקטיבית
- תחושת פחד כרונית או חוסר ביטחון קיומי
- נטייה לריצוי או להתקפי זעם
- ניתוק מהגוף, קושי בביטוי רגשי
- תחושת שייכות מעורפלת או בלבול בזהות
הכאב הזה שייך ליחיד – אך לא נוצר רק ממנו. ולכן גם הריפוי – צריך להיות חלק מתהליך משותף.
ריפוי קהילתי – כשהשבט מחזיק את הכאב
ריפוי קהילתי אינו טיפול קבוצתי רגיל. זהו מרחב שבו אנשים לומדים:
- להרגיש ביחד, מבלי להיבהל מהרגש
- להקשיב בלי לתקן, לייעץ או לשפוט
- לפרוק כאב אישי בהקשר קולקטיבי
- לשוב להרגיש שייכות, משמעות ובחירה
הגישה שלי מבוססת על עקרונות מתודעת טראומה קולקטיבית (בהשראת ד"ר תומס הובל) ומציעה כלים מעשיים של הקשבה הדדית, פריקה רגשית בטוחה וחיזוק החוסן הפנימי בתוך קבוצה.
מתי זה מתאים?
- כשאת מרגישה שאת נושאת עלייך כאב נשי רב־דורי
- כשאתה מרגיש שאין מקום לקול שלך בתוך החברה
- כשחווית אובדן, מלחמה, חרם או הדחקה קבוצתית
- כשיש לך רצון להתחזק – לא לבד, אלא יחד
ניתן להצטרף לקבוצות ריפוי קהילתיות לנשים ולגברים, או לתהליכים קבוצתיים ממוקדים סביב נושא קולקטיבי (למשל: אבל לאומי, טראומות ילדות משותפות, הדרה תרבותית ועוד).
