חרדה או סכנה? כשהגוף מגיב כאילו אנחנו עדיין בסכנה
איך מבחינים בין איום שמתרחש במציאות לבין תחושת איום שמופעלת בעקבות ניסיון העבר?
הלב דופק במהירות. הנשימה נעשית קצרה. השרירים מתכווצים והמחשבות מתחילות להתריע: משהו רע עומד לקרות.
אנחנו מנסות להירגע, להסביר לעצמנו שאין סיבה לדאגה, אבל הגוף ממשיך להגיב. לפעמים התגובה חזקה כל כך, עד שנדמה לנו שאם אנחנו מרגישות סכנה, סימן שאכן קיימת סכנה.
אלא שתחושת סכנה וקיומה של סכנה במציאות אינם אותו הדבר.
ההבחנה ביניהם היא צעד חשוב בהבנת החרדה ובפיתוח היכולת להגיב באופן שמתאים למציאות הנוכחית.
מהי סכנה?
סכנה היא מצב שבו קיים איום ממשי לפגיעה גופנית או נפשית, בביטחון האישי או בשלמותנו. כאשר אנחנו מזהות סכנה, מערכות ההגנה של הגוף מתגייסות כדי לאפשר לנו לפעול.
קצב הלב עשוי לעלות, הנשימה להשתנות, השרירים להתכונן לפעולה והקשב להתמקד באיום. תגובות אלה אינן תקלה. הן חלק ממנגנוני ההישרדות שלנו.
כאשר מכונית מתקרבת במהירות לעברנו, למשל, הגוף עשוי להגיב עוד לפני שהספקנו לחשוב. התגובה המהירה מאפשרת לנו לזוז ולהתרחק מהסכנה.
במצב כזה, הדריכות משרתת אותנו. היא מותאמת לאיום שקיים במציאות.
מהי חרדה?
חרדה היא מצב של חשש, דריכות וציפייה לאיום, גם כאשר לא ניתן לזהות סכנה ממשית בהווה.
היא יכולה להתבטא בתחושות גופניות, במחשבות מטרידות, בדאגה מתמשכת, בקושי להירגע או בדחף להימנע ממצבים מסוימים.
לעיתים החרדה קשורה לאפשרות שמשהו רע יקרה בעתיד. לעיתים היא מופיעה בתגובה למצב שמזכיר חוויה קודמת, גם אם הנסיבות השתנו.
מערכת ההגנה שלנו אינה פועלת רק בתגובה לסכנה שכבר התרחשה. היא מסוגלת להגיב גם לאפשרות של סכנה, לציפייה לה או לרמזים שאנחנו מפרשות כסימני איום.
לכן, אדם יכול להרגיש פחד עז גם במצב שבו אין איום ממשי שניתן לזהות.
חשוב להדגיש: החרדה עצמה אמיתית, גם כאשר הסכנה שהגוף מתכונן אליה אינה קיימת במציאות הנוכחית.
כשהעבר משפיע על התגובה בהווה
נניח שאישה גדלה בסביבה שבה הבעת דעה הובילה לעימותים, לביקורת קשה או להשפלה.
עם השנים היא למדה להיזהר, לשתוק, לרצות אחרים ולסרוק את הסביבה בחיפוש אחר סימנים לכך שמישהו עומד לכעוס.
בבגרותה היא נמצאת בקשר עם אדם שמסוגל להקשיב לה גם כשהוא אינו מסכים איתה. ובכל זאת, בכל פעם שהיא רוצה להביע דעה שונה, היא חשה מתח, דופק מואץ וחשש מתגובה פוגעת.
מה מתרחש כאן?
ייתכן שמערכת ההגנה שלה למדה לקשר בין הבעת דעה לבין סכנה. בעבר, הדריכות וההימנעות אולי עזרו לה לצמצם פגיעה. בהווה, אותה תגובה עשויה להמשיך לפעול גם במצבים שבהם התנאים שונים.
אין פירוש הדבר שהתגובה שלה שגויה או שהיא בוחרת להרגיש חרדה. התגובה נוצרה בהקשר מסוים, והיא עשויה להמשיך לפעול גם לאחר שההקשר השתנה.
זהו אחד העקרונות החשובים בהבנת השפעתן של חוויות חיים על דפוסי התגובה שלנו.
התחושה היא מידע, לא בהכרח הוכחה
כאשר אנחנו חשות חרדה, קל לפרש את התחושה עצמה כהוכחה לכך שמשהו מסוכן מתרחש.
אם אני מפחדת, כנראה יש ממה לפחד.
אם הגוף שלי דרוך, כנראה משהו אינו בסדר.
אם אני מרגישה שאני חייבת להימנע, אולי באמת אסור לי להתקרב.
אבל התחושות שלנו אינן תמיד משקפות באופן מדויק את המציאות החיצונית. הן מושפעות גם מהניסיון הקודם שלנו, מהציפיות שלנו ומהאופן שבו למדנו לפרש מצבים.
מכאן נובעת הבחנה חשובה:
התחושה אמיתית, אבל הפרשנות שלה אינה בהכרח מדויקת.
אין פירוש הדבר שעלינו להתעלם מהגוף או לבטל את תחושותינו. להפך. כדאי להקשיב להן, ובמקביל לבדוק מה מתרחש במציאות.
גם אין פירוש הדבר שכל תחושת חרדה מעידה על היעדר סכנה. לעיתים קיים איום ממשי, ולעיתים המצב אינו ברור. לכן חשוב לבחון את הנסיבות ולא להניח מראש שהתגובה היא רק תוצאה של ניסיון העבר.
איך אפשר להתחיל להבחין בין חרדה לסכנה?
ההבחנה אינה תמיד פשוטה, במיוחד כשהתגובה הגופנית חזקה. עם זאת, אפשר להתחיל לפתח אותה באמצעות כמה שאלות:
1. מה מתרחש עכשיו?
נסי לתאר את המצב במונחים של עובדות. מה האדם שמולי אמר או עשה
לפעמים תגובות הגוף קשורות לדפוסים שלמדנו בעבר, וממשיכים להשפיע עלינו גם כשהמציאות השתנתה. במאמר [nehorash.co.il/למה-אני-חוזרת-לאותם-דפוסים-שיטת-נהורה
אני מסבירה מדוע הבנה לבדה לא תמיד מספיקה כדי ליצור שינוי.
למה אני חוזרת שוב לאותם דפוסים, למרות שאני כבר מבינה מה קורה לי?
