למה אני יודעת מה נכון לי ועדיין עושה אחרת?
הפער בין מה שאנחנו יודעות, מה שאנחנו מרגישות ומה שאנחנו מצליחות לעשות בפועל
"אני יודעת שאני צריכה להגיד לא, אבל אני פשוט לא מצליחה."
"אני יודעת שהקשר הזה כבר לא טוב לי, אז למה אני עדיין נשארת?"
"אני יודעת שאני צריכה לנוח, אבל אני ממשיכה לעבוד."
"אני יודעת שאני צריכה לדבר, אבל ברגע האמת אני שותקת."
אולי אחד הדברים המתסכלים ביותר הוא לדעת מה נכון לנו, ובכל זאת לגלות שברגע האמת אנחנו פועלות אחרת.
אנחנו מבינות. מנתחות. אפילו מחליטות.
ואז מגיע הרגע שבו צריך לפעול, ומשהו קורה.
אנחנו מהססות.
נסוגות.
מסכימות למרות שרצינו לסרב.
נשארות למרות שחשבנו לעזוב.
או דוחות שוב ושוב משהו שאנחנו כבר יודעות שחשוב לנו.
ואז עולה השאלה:
למה אני עושה אחרת ממה שאני יודעת?
לפעמים אנחנו מפרשות את זה כחוסר כוח רצון או כחוסר יכולת להתמיד. אבל ייתכן שהקושי נמצא במקום אחר: בין הידיעה לבין הפעולה פועלים עוד כמה כוחות.
לדעת מה נכון לי הוא רק חלק מהתמונה
אנחנו אוהבות לחשוב שאנחנו מקבלות החלטות בעיקר באמצעות חשיבה והיגיון.
אם אני יודעת שמשהו אינו מתאים לי, אני אמורה פשוט לפעול בהתאם.
אבל ההחלטות שלנו מושפעות לא רק מהידע.
לצד המחשבה פועלים גם הרגש, הגוף, ההרגלים, הניסיון הקודם, הערכים שלנו, הצורך בביטחון, הקשרים החשובים לנו והאופן שבו אנחנו מעריכות את המצב.
לכן יכול להיווצר פער גדול בין:
"אני יודעת מה נכון לי"
לבין:
"אני מרגישה בטוחה מספיק לפעול בהתאם."
הפער הזה אינו אומר שמשהו לא בסדר בנו.
הוא אומר שהידיעה היא רק חלק מהתמונה.
מה קורה ברגע האמת?
נניח שאני יודעת שאני צריכה להציב גבול.
בשיחה עצמה האדם שמולי מבקש ממני משהו.
אני מרגישה לחץ.
אני חושבת: "הוא ייפגע."
או: "היא תכעס."
או: "אולי אני מגזימה."
ובמקום לומר לא, אני אומרת כן.
אחר כך, כשאני לבד, אני כבר יודעת בדיוק מה הייתי רוצה לומר.
אז מה קרה?
אפשר לחשוב על זה כרצף:
מה קורה -> מה אני מרגישה -> מה אני מפרשת שהמצב אומר -> ממה אני חוששת -> מה אני עושה -> מה המחיר.
כאשר אנחנו מצליחות לזהות את הרצף הזה, אנחנו מתחילות להבין שהפער בין ידיעה לפעולה אינו בהכרח חולשה.
לפעמים יש בתוכנו קונפליקט אמיתי.
חלק אחד רוצה שינוי.
חלק אחר רוצה ביטחון.
חלק אחד רוצה לומר לא.
חלק אחר חושש מהתגובה של האדם שמולו.
שני החלקים יכולים להיות אמיתיים.
לפעמים אנחנו בוחרות בהקלה של עכשיו
יש בחירות שהמחיר שלהן מגיע מיד, ויש כאלה שהמחיר שלהן מגיע מאוחר יותר.
לומר "כן" כשאני רוצה לומר "לא" יכול להעניק לי הקלה מיידית.
אני נמנעת מעימות.
אני לא צריכה לראות אכזבה בעיניים של האדם שמולי.
אני יכולה לחזור לשקט.
אבל בהמשך ייתכן שאשלם מחיר אחר: עומס, תסכול, כעס או תחושה שאני שוב מוותרת על עצמי.
הימנעות פועלת לעיתים באופן דומה.
אני יודעת שאני צריכה להתמודד עם משהו, אבל דוחה אותו.
ברגע הזה אני מרגישה הקלה.
ההקלה עצמה יכולה לחזק את ההימנעות, וכך נוצר מעגל.
לכן לפעמים אנחנו לא בוחרות במה שנראה לנו הטוב ביותר לאורך זמן.
אנחנו בוחרות במה שמרגיש לנו נסבל יותר עכשיו.
וזה הבדל משמעותי.
ומה אם אני בכלל לא בטוחה שזה באמת נכון לי?
יש עוד שאלה שחשוב לשאול.
כשאני אומרת "אני יודעת מה נכון לי", האם אני באמת מדברת על רצון שלי?
או אולי על מה שלמדתי שאני צריכה לרצות?
"אני צריכה להישאר."
"אני צריכה להיות חזקה."
"אני צריכה לספק את כולם."
"אני צריכה להצליח."
"אני צריכה לאכזב אף אחד."
"אני צריכה להיות זמינה."
לפעמים אנחנו בטוחות שאנחנו יודעות מה נכון, אבל כשאנחנו עוצרות לבדוק, אנחנו מגלות שבתוך המשפט הזה יש גם ציפיות, פחדים, תפקידים וערכים שספגנו לאורך הדרך.
לכן לפני השאלה "למה אני לא עושה את מה שנכון לי?" כדאי לפעמים לשאול:
"איך אני יודעת שזה נכון לי?"
זו שאלה פשוטה, אבל היא יכולה לפתוח הרבה.
כשהגוף מגיב לפני שהמחשבה מספיקה
יש מצבים שבהם אנחנו מרגישות את התגובה לפני שאנחנו מספיקות לנסח במילים מה קורה.
הדופק עולה.
הגוף מתכווץ.
אנחנו נעשות דרוכות.
מרגישות צורך להתרחק, לפייס, לתקוף או להיעלם.
במצבי מתח, איום או חוסר ודאות, המוח ומערכת העצבים עשויים להפעיל במהירות תגובות שנלמדו בעבר.
אבל חשוב כאן דיוק:
תחושת הגוף היא מידע, לא בהכרח תשובה.
אם הגוף שלי מתכווץ מול שיחה מסוימת, זה יכול לספר לי שמשהו משמעותי קורה לי.
אבל הוא לא בהכרח אומר שהאדם שמולי מסוכן, שהבחירה שגויה או שאני חייבת להתרחק.
התחושה מזמינה בדיקה.
מה קרה עכשיו?
מה היא מעוררת בי?
האם יש כאן איום ממשי?
האם משהו בהווה מזכיר לי חוויה קודמת?
ומה עוד אני יודעת על המצב, מעבר לתחושה?
היכולת לשלב בין הגוף, הרגש, המחשבה והמציאות היא חלק מהבחירה.
לא כל קושי לפעול אומר שיש כאן פחד
חשוב גם לא להסביר כל דחייה או היסוס באמצעות טראומה או מנגנון הסתגלות.
לפעמים אנחנו פשוט לא רוצות מספיק.
לפעמים אנחנו עדיין מתלבטות.
לפעמים אין לנו מספיק מידע.
לפעמים המחיר של שינוי גבוה מאוד.
ולפעמים יש התנגשות אמיתית בין שני דברים שחשובים לנו.
לדוגמה, ייתכן שאני רוצה שינוי בעבודה, אבל חשוב לי גם הביטחון הכלכלי.
אני רוצה לעזוב קשר, אבל חשוב לי הקשר עם הילדים.
אני רוצה להציב גבול, אבל לא רוצה לפגוע באדם שאני אוהבת.
במצבים כאלה, אין בהכרח תשובה פשוטה.
בחירה אינה תמיד בחירה בין טוב לרע. לעיתים היא בחירה בין שני מחירים שונים.
וזו אחת הסיבות לכך שגם החלטה נכונה אינה תמיד מרגישה קלה.
אז איך מצמצמות את הפער?
לא באמצעות כעס על עצמנו.
וגם לא באמצעות המשפט: "פשוט תעשי את זה."
אפשר להתחיל בשאלות אחרות:
מה בדיוק אני יודעת?
מה אני באמת רוצה?
מה אני מרגישה כשאני חושבת לפעול?
ממה אני חוששת?
מה חשוב לי לשמור?
מה אני מרוויחה מהמצב הקיים?
מה המחיר של להישאר?
מה המחיר של לשנות?
איזה מידע חסר לי?
ומה אני עדיין לא מוכנה לעשות?
השאלות האלה אינן נועדו לדחוף אותנו להחלטה מסוימת.
הן נועדו להפוך החלטה לאוטומט פחות, ולבחירה מודעת יותר.
הבחירה אינה חייבת להרגיש טוב
לפעמים אנחנו מצפות שאם קיבלנו החלטה נכונה, נרגיש מיד הקלה.
לא בהכרח.
בחירה שמתאימה לי יכולה לעורר פחד.
הצבת גבול יכולה לעורר אשמה.
עזיבה יכולה להביא עצב.
שינוי יכול לעורר חוסר ודאות.
לכן תחושה לא נעימה אינה בהכרח סימן שהבחירה שגויה.
אבל גם ההפך נכון:
תחושת הקלה אינה בהכרח סימן שהבחירה נכונה.
לפעמים הקלה היא פשוט תוצאה של הימנעות.
לכן חשוב לא לשאול רק:
"איך אני מרגישה?"
אלא גם:
"מה אני מבינה על המצב, מה חשוב לי, ומה יהיו ההשלכות של הבחירה שלי?"
זו הדרך לעבור מתחושה בלבד לבחירה מושכלת.
בין "אני יודעת" לבין "אני עושה"
אולי הדבר החשוב ביותר הוא להבין שהפער בין ידיעה לפעולה אינו כישלון.
הוא מקום שדורש התבוננות.
לפעמים נגלה שהפחד מנהל אותנו.
לפעמים נגלה שהמחיר גבוה מדי כרגע.
לפעמים נגלה שאנחנו צריכות עוד מידע.
לפעמים נגלה שאנחנו עדיין לא באמת יודעות מה אנחנו רוצות.
ולפעמים נגלה שאנחנו יודעות בדיוק מה אנחנו רוצות, אבל צריכות לבנות בהדרגה את היכולת לשאת את אי הוודאות והאי נוחות הכרוכות בבחירה.
המטרה אינה לגרום לעצמנו לפעול תמיד מיד.
המטרה היא להרחיב את היכולת שלנו לבחור.
עוצרים לרגע
חשבי על דבר אחד בחייך שאת יודעת שכדאי לך לעשות, אבל שוב ושוב לא עושה.
במקום לשאול "למה אני לא מצליחה?", נסי לבדוק:
מה בדיוק אני יודעת?
איך אני יודעת שזה נכון לי?
מה אני רוצה, מעבר למה שאני חושבת שאני צריכה לעשות?
מה אני מרגישה כשאני חושבת לפעול?
ממה אני חוששת?
מה אני מרוויחה מכך שאני נשארת במקום?
מה המחיר של להישאר, ומה המחיר של לשנות?
איזה מידע חסר לי כדי לבחור?
ולבסוף:
איזו בחירה מתאימה לי, בהתחשב לא רק במה שאני רוצה, אלא גם במציאות ובמחיר שאני מוכנה לשלם?
לפעמים השינוי אינו מתחיל בהחלטה.
הוא מתחיל ברגע שבו אנחנו מבינות שהפער בין "אני יודעת" לבין "אני עושה" אינו הוכחה לכך שאנחנו חלשות, מבולבלות או חסרות כוח רצון.
לפעמים הוא מספר לנו שיש בתוכנו עוד משהו שצריך להישמע.
פחד.
צורך בביטחון.
הרגל.
ערך.
קשר שחשוב לנו.
או פשוט חוסר ודאות.
וכשאנחנו מתחילות לראות את כל התמונה, אנחנו יכולות לעבור משאלה אחת:
"למה אני לא עושה את מה שאני יודעת?"
לשאלה עמוקה יותר:
"מה אני צריכה להבין כדי שאוכל לבחור?"
ומשם יכולה להתחיל בחירה אחרת.
לא בהכרח קלה יותר.
לא בהכרח נעימה יותר.
אבל בחירה שהיא יותר מודעת, יותר מותאמת למציאות, ויותר שלי.
כי לדעת מה נכון לי הוא רק ההתחלה. הבחירה מתחילה במקום שבו אני מוכנה להסתכל על כל מה שנמצא בדרך אליה.
