סליחה ביום הכיפורים: לא לשכוח, אלא להפסיק לתת לעבר לנהל את ההווה
כשאומרים "יום הכיפורים", המילה הראשונה שעולה לרבות מאיתנו היא סליחה.
לבקש סליחה.
לסלוח.
להתחרט.
לתקן.
אבל מהי בעצם סליחה?
האם סליחה פירושה לשכוח?
האם היא מחייבת אותנו לחזור לקשר עם מי שפגע בנו?
האם צריך לסלוח גם כשעדיין כואב?
ומה קורה כאשר האדם שהכי קשה לנו לסלוח לו הוא דווקא אנחנו?
יום הכיפורים מזמין אותנו לעצור לרגע ולשאול את השאלות האלה.
סליחה אינה מחיקה של מה שקרה
לפעמים יש תחושה שסליחה פירושה לומר: "זה בסדר, זה מאחוריי".
אבל יש דברים שאינם בסדר.
יש פגיעות שהשאירו חותם.
יש מערכות יחסים שפצעו.
יש החלטות שאנחנו מצטערות עליהן.
ויש חוויות שהגוף והנפש זוכרים גם שנים לאחר שהאירוע הסתיים.
לכן סליחה אינה מחייבת מחיקה של הזיכרון.
אפשר לזכור ועדיין לשחרר.
אפשר להכיר בכאב ועדיין לבחור איך לחיות היום.
אפשר לדעת שנפגעתי, בלי לאפשר לפגיעה להמשיך לנהל כל החלטה שלי.
אולי זו אחת המשמעויות העמוקות של סליחה:
לא לשנות את מה שקרה, אלא לשנות את המקום שממנו אני חיה עכשיו.
ביום הכיפורים יש גם אחריות וגם חמלה
ביהדות יש הבחנה ברורה בין פגיעה באדם אחר לבין עבירות שבין אדם למקום.
חז"ל אמרו:
"עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, שבינו לבין חברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו"
המשמעות עמוקה.
סליחה אינה רק תחושה פנימית.
כאשר פגענו באדם אחר, יש מקום להכיר בפגיעה, לבקש סליחה ולנסות לתקן.
אבל יש כאן גם שיעור חשוב:
לקיחת אחריות אינה מחייבת הענשה עצמית.
אפשר לומר:
טעיתי.
בלי לומר:
אני אדם רע.
אפשר לומר:
פגעתי.
בלי לומר:
אני לא ראויה לסליחה.
אפשר להכיר במה שעשיתי, ללמוד ממנו ולבחור אחרת.
זהו הבדל משמעותי בין אשמה שמכווצת אותנו לבין אחריות שמאפשרת לנו להשתנות.
ולפעמים הסליחה הקשה ביותר היא סליחה לעצמנו
רבות מאיתנו נושאות איתן משפטים מהעבר:
"הייתי צריכה להבין קודם."
"הייתי צריכה לעזוב."
"למה לא אמרתי לא?"
"למה הסכמתי?"
"למה לא הגנתי על עצמי?"
"איך לא ראיתי?"
כאן נוצר לפעמים כאב נוסף.
לא רק הכאב של מה שקרה, אלא הכאב של השיפוט העצמי.
אנחנו מסתכלות על עצמנו של אז בעיניים של היום.
אבל האמת היא פשוטה:
האישה שהיית אז לא ידעה את מה שאת יודעת היום.
היא פעלה מתוך הידע שהיה לה.
מתוך הכוחות שהיו לה.
מתוך הניסיון שהיה לה.
ולפעמים גם מתוך מנגנוני ההסתגלות שפיתחה כדי לשרוד, להשתייך, להגן על עצמה או לשמור על קשר.
לכן סליחה עצמית אינה לומר "לא טעיתי".
היא יכולה להיות:
"אני מפסיקה להשתמש בידע שיש לי היום כדי להעניש את מי שהייתי אז."
מנגנון שהיה נחוץ אז לא תמיד מתאים להיום
אולי כאן נמצא חיבור עמוק במיוחד בין סליחה לבין החיים עצמם.
כאשר אנחנו חוות פגיעה, משבר או טראומה, אנחנו מפתחות דרכי הסתגלות.
אחת לומדת לרצות.
אחרת מתרחקת.
אחת משתיקה את עצמה.
אחרת לוקחת שליטה על הכול.
יש מי שהופכת דרוכה מאוד.
ויש מי שלומדת לא להרגיש.
בזמן מסוים, המנגנון הזה אולי היה הדרך הטובה ביותר שעמדה לרשותנו להתמודד.
אבל החיים משתנים.
מה שהיה נחוץ אז, לא בהכרח נחוץ היום.
ולכן השאלה אינה תמיד:
"מה לא בסדר איתי?"
אלא:
"מה שהיה נכון עבורי אז, האם הוא עדיין נכון עבורי היום?"
זו שאלה אחרת לגמרי.
היא אינה מאשימה.
היא אינה מבטלת את העבר.
היא מאפשרת התבוננות.
סליחה אינה פיוס
חשוב לומר זאת בבירור.
לסלוח למישהו אינו מחייב לחזור אליו.
אפשר לסלוח ולהמשיך להציב גבול.
אפשר למחול ולא לחדש קשר.
אפשר להפסיק לשאת כעס ועדיין לבחור מרחק.
אפשר להבין מה קרה בלי להצדיק אותו.
סליחה אינה מתנה שאנחנו חייבות לתת למי שפגע בנו.
לפעמים הסליחה היא תהליך פנימי שבו אנחנו מפסיקות לאפשר לאדם אחר לתפוס כל כך הרבה מקום בתוכנו.
לא משום שמה שקרה היה קטן.
אלא משום שהחיים שלנו גדולים יותר ממה שקרה.
אז מה בעצם אנחנו משחררות?
לא תמיד את האדם. לא תמיד את הזיכרון. ולא תמיד אפילו את הכאב.
לפעמים אנחנו משחררות את הצורך להמשיך לחיות כאילו האירוע עדיין מתרחש.
אנחנו משחררות את התפקיד שהאירוע נתן לנו.
את זו שתמיד צריכה להיזהר.
את זו שאסור לה לסמוך.
את זו שחייבת לרצות.
את זו שצריכה להוכיח.
את זו שאסור לה לטעות.
ואולי, לאט לאט, אנחנו מתחילות לשאול:
מי אני מעבר למה שקרה לי?
"אני לא הטראומה שלי"
טראומה היא חלק מהסיפור שלנו, אבל היא אינה כל הסיפור.
גם אם חווינו פגיעה, אובדן, שינוי או משבר, עדיין קיימת בנו האפשרות להתבונן, ללמוד, להשתנות ולבחור.
לא תמיד נוכל לבחור במה שקרה לנו.
אבל עם הזמן אפשר לפתח יותר מרחב סביב האופן שבו אנחנו מגיבות למה שקורה עכשיו.
התגובה שלנו אינה הבעיה.
השאלה היא האם היא עדיין מתאימה למה שקורה היום.
אולי זו המשמעות העמוקה של תשובה
"תשובה" קשורה למילה "לשוב".
לא בהכרח לשוב אל מי שהיינו.
אולי לשוב אל עצמנו.
אל הקול שלנו.
אל הרצון שלנו.
אל הגבולות שלנו.
אל היכולת להרגיש.
אל האפשרות לבחור.
יום הכיפורים יכול להיות יום של חשבון נפש, אבל הוא יכול להיות גם יום של חמלה.
לא רק לשאול:
"על מה אני צריכה לבקש סליחה?"
אלא גם:
"על מה הגיע הזמן שאפסיק להעניש את עצמי?"
"מה אני עדיין נושאת שאין לי צורך לשאת יותר?"
"איזה מנגנון הגן עליי אז, אבל כבר אינו משרת אותי היום?"
"מה אני רוצה לבחור אחרת?"
סליחה היא לא סוף הסיפור
אולי סליחה אינה נקודה שבה הכול נעלם.
אולי היא רגע שבו מתחיל משהו חדש.
אנחנו לא מוחקות את מה שהיה.
אנחנו לא מכחישות את הכאב.
אנחנו לא משנות את ההיסטוריה.
אנחנו פשוט מפסיקות לתת לעבר את המילה האחרונה.
וזו אולי אחת המתנות הגדולות של יום הכיפורים:
האפשרות לעצור. להתבונן. להכיר במה שהיה. לסלוח, במקום שבו אנחנו יכולות. לבקש סליחה, במקום שבו אנחנו צריכות.
ובעיקר לשאול את עצמנו: איך אני רוצה לחיות מכאן?
כי לפעמים הסליחה האמיתית אינה לומר "זה לא קרה".
היא לומר: "זה קרה. ואני עדיין כאן. ומכאן אני בוחרת."
שיטת נהורה עוסקת בדיוק במרחב הזה - במפגש שבין מה שעברנו, מנגנוני ההסתגלות שפיתחנו, ומה שקורה בחיים שלנו היום.
כי לא תמיד אנחנו בוחרות את הדרך שבה למדנו לשרוד.
אבל אפשר להתחיל לבדוק האם הדרך הזאת עדיין מתאימה לחיים שאנחנו רוצות לחיות.
