מי מנהל את החיים שלי?
האם אנחנו באמת בוחרות את הדרך שבה אנחנו חיות, או שחלק מהתגובות שלנו ממשיכות להתנהל על פי מה שלמדנו בעבר?
"אני יודעת שאני צריכה להגיד לא, אבל שוב אמרתי כן."
"אני יודעת שהקשר הזה כבר לא טוב לי, אבל אני לא מצליחה להתרחק."
"אני רוצה שינוי, אבל ברגע האמת אני נעצרת."
"אני מבינה שאני לא חייבת לרצות את כולם, ובכל זאת קשה לי מאוד לאכזב."
רבות מאיתנו מכירות את הפער הזה. אנחנו יודעות, מבינות, לפעמים אפילו מחליטות, ובכל זאת ברגע האמת מוצאות את עצמנו מגיבות בדרך שכבר מוכרת לנו.
ואז עולה השאלה: למה?
למה אני ממשיכה לעשות משהו שאני כבר מבינה שלא טוב לי?
למה כל כך קשה לי לפעול אחרת?
ולמה לפעמים אני מסתכלת על עצמי מהצד ושואלת: "מה קורה לי?"
אחת האפשרויות היא שחלק מהתגובות שלנו אינן נוצרות רק מתוך מה שקורה עכשיו. הן מושפעות גם ממה שלמדנו לאורך החיים.
אנחנו לומדות איך להתמודד
לאורך החיים אנחנו מפתחות דרכים להתמודד עם המציאות.
אנחנו לומדות מתי לדבר ומתי לשתוק, מתי להתקרב ומתי להתרחק, מתי לבקש ומתי להסתדר לבד, מתי להתעקש ומתי לוותר.
לפעמים אנחנו לומדות לרצות כדי לשמור על קשר. לפעמים להימנע כדי להתרחק מעימות. לפעמים להיות בשליטה כדי להרגיש בטוחות יותר. לפעמים להיות חזקות, לא להזדקק לאחרים או לא להראות חולשה.
הדרכים האלה יכולות להיווצר בילדות, אבל לא רק בילדות. הן יכולות להתפתח גם בבגרות, בעקבות קשר משמעותי, פרידה, אובדן, תקופה ממושכת של לחץ, משבר או חוויה שטלטלה את תחושת הביטחון שלנו.
במקרים רבים, הדרך שלמדנו להתמודד היתה הגיונית ביחס למה שחווינו.
ריצוי יכול היה לעזור לשמור על קשר.
הימנעות יכולה היתה להרחיק אותנו מעימות.
שליטה יכולה היתה לתת תחושה של סדר.
דריכות יכולה היתה לעזור לנו לזהות במהירות שמשהו אינו כשורה.
התרחקות רגשית יכולה היתה לאפשר לנו להמשיך לתפקד בתקופה שבה היה קשה מדי להרגיש.
לכן חשוב לא למהר לשפוט את עצמנו.
לפעמים מה שאנחנו מכנות היום "דפוס" היה פעם דרך להתמודד.
אבל המציאות משתנה
החיים משתנים, וגם אנחנו משתנות יחד איתם.
מה שהתאים לנו בתקופה מסוימת אינו בהכרח הדבר שמתאים לנו היום.
אישה שלמדה להתאים את עצמה לאחרים עשויה לגלות בבגרותה שהיא מתקשה לזהות מה היא עצמה רוצה.
אדם שלמד לא לסמוך על אחרים עשוי להתקשות ליצור קרבה גם כאשר האדם שמולו אמין ובטוח.
מי שלמד להיות תמיד חזק עשוי להתקשות לבקש עזרה גם כאשר הוא זקוק לה.
ומי שהתרגל להימנע מעימות עשוי לשלם לאורך זמן מחיר על כך שהוא מוותר שוב ושוב על עצמו.
הבעיה אינה בהכרח שהמנגנון "לא בסדר".
השאלה היא האם הוא עדיין מתאים למציאות הנוכחית.
אוטומטיות אינה בהכרח הבעיה
אנחנו משתמשות בתגובות אוטומטיות כל הזמן, וזה כשלעצמו אינו דבר שלילי.
האוטומט מאפשר לנו להגיב במהירות, לחסוך מאמץ ולהשתמש במה שכבר למדנו.
הקושי מתחיל כאשר תגובה אוטומטית מצמצמת את האפשרויות שלנו. כאשר היא מופעלת שוב ושוב, גם במצבים שבהם קיימות אפשרויות אחרות.
אם אני תמיד אומרת כן כדי למנוע אי נעימות, ייתכן שאני מצליחה להימנע מעימות, אבל באותו זמן אני מוותרת שוב ושוב על הצרכים שלי.
אם בכל פעם שאני מרגישה איום אני מתרחקת, אולי אני מרגישה מוגנת יותר, אבל ייתכן שאני גם מתרחקת מאנשים שהייתי רוצה להתקרב אליהם.
אם אני חייבת לשלוט בכל פרט כדי להרגיש בטוחה, ייתכן שאני מצליחה לייצר סדר, אבל משלמת על כך במתח מתמשך.
כאן נוצר פער בין מה שהתגובה מבקשת להשיג לבין המחיר שהיא גובה.
המחיר של מה שעובד
אחת הדרכים להבין דפוס היא לשאול לא רק "מה הוא גורם לי לעשות?", אלא גם "מה הוא נותן לי?"
לריצוי יכול להיות רווח: שייכות, אישור או הפחתת עימות.
להימנעות יכול להיות רווח: הקלה מיידית ותחושת התרחקות מסכנה.
לשליטה יכול להיות רווח: תחושה של סדר וביטחון.
גם כאשר המחיר של הדפוס גבוה, קשה לוותר על משהו שמספק לנו תועלת כלשהי.
לכן השינוי אינו רק החלטה "להפסיק".
כדאי להבין גם על מה אנחנו מנסות לשמור.
מה אני מרוויחה מהתגובה הזאת?
ממה היא מגינה עליי?
ומה היא עולה לי היום?
לפעמים רק כאשר אנחנו רואות את שני הצדדים יחד, אפשר להתחיל לבחור אחרת.
כשהדפוס הופך להיות "אני"
יש עוד דבר שחשוב להבין.
כאשר אנחנו מגיבות באותה דרך במשך שנים, הדפוס עלול להפוך מהתנהגות שאנחנו עושות למשהו שאנחנו מאמינות שהוא חלק ממי שאנחנו.
"אני פשוט כזאת."
"אני תמיד מרצה."
"אני חייבת שהכול יהיה בשליטה."
"אני לא יודעת לבקש עזרה."
"אני בן אדם שמתקשה לסמוך."
במקום לומר "למדתי להגיב כך", אנחנו מתחילות לומר "ככה אני".
וכאן השינוי נעשה מורכב יותר.
כי אם ההתנהגות הפכה לחלק מהזהות שלי, שינוי יכול להרגיש לא רק לא מוכר, אלא כמעט כמו איום על מי שאני.
לכן לפעמים השאלה אינה רק:
"מה אני עושה?"
אלא גם:
"מי למדתי להיות כדי להסתדר בעולם?"
ואולי השאלה הבאה היא:
"האם זו עדיין הדרך שבה אני רוצה להיות בעולם היום?"
אני כבר מבינה את זה. אז למה אני עדיין מגיבה כך?
זו שאלה חשובה.
הבנה היא משמעותית, אבל היא לא תמיד מספיקה כדי ליצור שינוי.
אפשר להבין שאני מרצה ועדיין להמשיך לרצות.
אפשר לדעת שאני צריכה להציב גבול ועדיין להרגיש פחד או אשמה ברגע שבו אני מנסה לעשות זאת.
אפשר להבין שהתגובה שלי קשורה לחוויות קודמות, ובכל זאת להרגיש דריכות כאשר משהו בהווה מזכיר, אפילו בעדינות, חוויה מאיימת מהעבר.
במצבים כאלה, המוח ומערכת העצבים עשויים להפעיל במהירות תגובות שנלמדו בעבר, במיוחד כאשר אנחנו חוות מתח, איום או חוסר ודאות.
זה לא אומר שאין לנו בחירה.
זה אומר שלפעמים הבחירה צריכה להתחיל מעט מוקדם יותר.
בזיהוי.
בין מה שמפעיל אותי לבין מה שאני עושה
יש רגע קטן, שלפעמים כמעט איננו מבחינות בו, בין מה שקורה לבין האופן שבו אנחנו מגיבות.
מישהו אומר משהו.
אני מרגישה לחץ.
אני מתכווצת.
ואז אני שותקת.
או מתפרצת.
או מסכימה.
או מתרחקת.
כאשר אנחנו מתחילות לזהות את הרצף הזה, נוצר מקום לבחינה.
מה קרה?
מה הרגשתי?
מה הופעל בי?
מה הייתי רגילה לעשות במצב כזה?
והאם התגובה הזאת עדיין מתאימה למה שקורה עכשיו?
זה אינו שינוי שקורה ברגע אחד.
תגובה חדשה נבנית דרך התנסות, תרגול וחוויות חוזרות שבהן אנחנו מגלות שאפשר להגיב אחרת ושלא כל שינוי מסתיים בתוצאה שממנה חששנו.
מה אני בוחרת עכשיו?
המטרה אינה להיפטר מהאוטומט.
גם לא להפוך כל החלטה לתהליך ארוך של ניתוח עצמי.
המטרה היא להרחיב את האפשרויות.
שהאוטומט לא יהיה האפשרות היחידה שלנו.
לפעמים הבחירה החדשה תהיה להציב גבול.
לפעמים דווקא להישאר.
לפעמים לדבר.
ולפעמים לבחור לא להגיב.
הבחירה אינה תמיד האפשרות הקלה ביותר, והיא גם לא תמיד האפשרות שבה אנחנו מרוויחות הכי הרבה ומפסידות הכי מעט.
אבל בחירה מושכלת מאפשרת לנו לראות את התמונה כולה:
מה אני רוצה?
מה אני צריכה?
מה אני מרוויחה?
מה אני מפסידה?
מה המחיר של כל אפשרות?
ומה המחיר שאני מוכנה לשלם?
בחירה אינה אומרת להתעלם מהעבר, מהרגש או מהגוף.
היא אומרת לתת גם להווה מקום.
עוצרים לרגע
חשבי על מצב אחד שחוזר בחייך, שבו את מוצאת את עצמך מגיבה שוב ושוב באותה דרך.
במקום לשאול מיד "למה אני כזאת?", נסי לשאול:
מה אני עושה באופן אוטומטי?
מה בדרך כלל מפעיל אותי?
מתי למדתי להתמודד כך?
ממה התגובה הזאת אולי מגינה עליי?
מה אני מרוויחה ממנה, ומה המחיר שלה בחיים שלי היום?
האם קיימת תגובה נוספת שמתאימה יותר למציאות הנוכחית?
לפעמים שינוי מתחיל לא בהחלטה גדולה, אלא ברגע שבו אנחנו מפסיקות לשאול "מה לא בסדר בי?" ומתחילות לשאול:
"מה למדתי לעשות כדי להתמודד, והאם אני עדיין רוצה לעשות זאת?"
היכולת לבחור אינה אומרת שהעבר נעלם.
היא גם אינה אומרת שכל תגובה מעתה תהיה רגועה, נכונה או מושלמת.
היא אומרת שנוצרה אפשרות נוספת.
אפשרות לעצור.
להבין.
לבדוק.
ואז לבחור.
כי לא כל מה שלמדנו לעשות כדי להתמודד בעבר צריך להמשיך לנהל את החיים שלנו בהווה.
