למה כל כך קשה לי להגיד לא?
כשאנחנו אומרות כן לאחרים, אבל משהו בתוכנו אומר לא
"את יכולה לעשות לי טובה?"
"את יכולה להישאר עוד קצת?"
"את בטוחה שאת לא יכולה?"
"זה באמת כזה סיפור?"
לפעמים כל מה שאנחנו רוצות לומר הוא "לא".
אבל המילה יוצאת אחרת:
"כן, בסדר."
"אנסה."
"נראה."
"טוב, אני אסתדר."
ואחר כך אנחנו נשארות עם עומס, כעס, עייפות או תחושה לא נעימה ששוב ויתרנו על עצמנו.
אז למה כל כך קשה לנו להגיד לא?
אולי כי "לא" היא לא רק מילה.
עבור רבות מאיתנו, "לא" יכולה להיות קשורה לפחד מאכזבה, לרצון לשמור על קשר, לחשש מעימות, לאשמה או לאמונה שצריכות להיות טובות, נדיבות, זמינות ומתחשבות.
לפעמים הקושי אינו לומר לא.
הקושי הוא לשאת את מה שאנחנו חושבות שיקרה אחרי שנאמר אותו.
מה אנחנו חושבות שיקרה אם נגיד לא?
לפני שאנחנו אומרות לא, יכולות להופיע מחשבות שונות:
"הוא ייפגע."
"היא תחשוב שאני אנוכית."
"יכעסו עליי."
"אני אאכזב."
"זה יפגע בקשר."
"אולי באמת הייתי צריכה להסכים."
ולפעמים המחשבות האלה מופיעות כל כך מהר, שאנחנו כבר אומרות כן לפני שבכלל בדקנו מה אנחנו רוצות.
במילים אחרות, ייתכן שהשאלה אינה רק:
"למה קשה לי להגיד לא?"
אלא:
"מה אני חושבת שיקרה אם אגיד לא?"
התשובה לשאלה הזאת יכולה ללמד אותנו הרבה על האופן שבו אנחנו חוות קשר, אחריות וגבולות.
כן יכול להיות נעים. לא יכול להיות יקר
יש ל"כן" רווחים ברורים.
כאשר אנחנו מסכימות, לעיתים המתח יורד מיד.
אין עימות.
האדם שמולנו מרוצה.
אנחנו מרגישות שעשינו את הדבר הנכון.
לפחות באותו רגע.
אבל ל"כן" יש לפעמים מחיר.
עוד משימה.
עוד ויתור.
עוד עומס.
עוד פעם שבה הרצון שלנו נדחק הצידה.
וככל שאנחנו אומרות כן שוב ושוב במקומות שבהם רצינו לומר לא, עלולה להצטבר תחושה שאנחנו חיות את החיים של האחרים יותר מאשר את החיים שלנו.
לעומת זאת, ל"לא" יכול להיות מחיר מיידי.
אדם אחר עלול להתאכזב.
מישהו עלול לכעוס.
ייתכן שתופיע אשמה.
ייתכן שנרגיש אי נוחות.
ולכן לפעמים אנחנו בוחרות ב"כן" לא כי זה באמת מה שאנחנו רוצות, אלא כי זה המחיר שאנחנו מסוגלות לשאת באותו רגע.
זו נקודה חשובה.
לפעמים אנחנו לא בוחרות בין "נכון" ל"לא נכון".
אנחנו בוחרות בין שני מחירים שונים.
מתי למדנו ש"לא" מסוכן?
הדרך שבה אנחנו מתייחסות לגבולות אינה נוצרת בחלל ריק.
אנחנו לומדות לאורך החיים מה קורה כאשר אנחנו מביעות רצון, מתנגדות, מבקשות או מסרבות.
אם למדתי שהרצון שלי אינו מתקבל בקלות, ייתכן שאעדיף לוותר מראש.
אם למדתי שעימות מוביל לכעס, ריחוק או ענישה, יכול להיות שאנסה למנוע אותו.
אם למדתי שהדרך לשמור על קשר היא להתאים את עצמי, ייתכן ש"לא" ירגיש לי כמו סכנה לקשר עצמו.
ולפעמים אין צורך באירוע קיצוני.
גם שנים של מסרים קטנים יכולות ללמד אותנו:
"תהיי ילדה טובה."
"תתחשבי."
"אל תעשי עניין."
"אל תאכזבי."
"תסתדרי."
בהמשך, המשפטים האלה יכולים להפוך לקול פנימי.
ואז כבר לא צריך שמישהו ידרוש מאיתנו להיות זמינות.
אנחנו דורשות את זה מעצמנו.
אבל לא כל "כן" הוא ריצוי
כאן חשוב לעשות הבחנה.
להגיד כן לאחר אינו בהכרח ויתור על עצמנו.
אנחנו חיות בתוך קשרים, משפחות, חברות ומערכות שבהן יש משמעות להתחשבות.
לפעמים אני עושה משהו עבור מישהו אחר כי אני אוהבת אותו.
לפעמים אני בוחרת לוותר על משהו כי חשוב לי יותר לשמור על הקשר.
לפעמים אני מסכימה כי באמת שיניתי את דעתי.
בחירה עבור אדם אחר אינה בהכרח ריצוי.
ההבדל נמצא בחופש.
האם יכולתי לומר לא ובחרתי לומר כן?
או:
האם הרגשתי שאין לי באמת אפשרות לומר לא?
זו הבחנה משמעותית מאוד.
כשיש לי אפשרות לבחור בשתי האפשרויות, גם ה"כן" יכול להיות בחירה.
אבל כאשר אני אומרת כן בעיקר מתוך פחד, אשמה או חשש מהתגובה של האחר, ייתכן שהבחירה שלי מצטמצמת.
גבול אינו עונש
יש אנשים שחוששים מהצבת גבולות מפני שהם חושבים שגבול משמעותו להיות קשים, מרוחקים או אנוכיים.
אבל גבול אינו בהכרח עונש לאדם אחר.
הוא מידע עליי.
"אני לא יכולה."
"זה לא מתאים לי."
"אני לא רוצה."
"אני מוכנה לעשות את זה, אבל לא בדרך הזאת."
"אני צריכה לחשוב לפני שאני עונה."
גבול לא אומר שהאדם שמולי רע.
הוא גם לא אומר שאני צודקת והוא טועה.
הוא אומר שאני מכירה בכך שגם לי יש צרכים, זמן, כוחות, רצונות וגבולות.
ולכן גבול אינו בהכרח חומה.
לפעמים הוא דווקא תנאי לקשר בריא יותר.
ומה קורה כשהאחר באמת מתאכזב?
זו אולי אחת הנקודות הקשות ביותר.
אנחנו יכולות ללמוד לומר לא, אבל עדיין להיבהל כאשר האדם שמולנו לא מקבל את זה.
כי המציאות היא שהצבת גבול אינה מבטיחה שהאחר יהיה מרוצה.
הוא עלול להתאכזב.
הוא עלול לכעוס.
הוא עלול לא להבין.
ולפעמים הוא גם יגיב בצורה לא נעימה.
זה לא בהכרח אומר שהגבול שלנו שגוי.
אדם אחר רשאי להרגיש את רגשותיו.
ואנחנו רשאיות לבחור מה מתאים לנו.
כמובן, יש מצבים שבהם התגובה של האחר היא מידע חשוב מאוד על הסיכון, על הקשר ועל המחיר האפשרי של הצבת הגבול. לכן גבול אינו פעולה שמתרחשת בחלל ריק. גם כאן נדרשת בחינה של המציאות.
השאלה אינה רק:
"האם מותר לי להגיד לא?"
אלא גם:
"מה יהיו ההשלכות של הלא הזה, והאם אני מוכנה להתמודד איתן?"
זו כבר בחירה מושכלת.
למה לפעמים אנחנו צריכות ללמוד את הלא מחדש?
לפעמים הקושי להציב גבולות הוא חלק מדפוס עמוק יותר שחוזר בחיינו. במאמר „למה אני חוזרת שוב לאותם דפוסים, למרות שאני כבר מבינה מה קורה לי?” אני מסבירה מדוע הבנה לבדה לא תמיד מספיקה כדי ליצור שינוי.
למה אני חוזרת שוב לאותם דפוסים, למרות שאני כבר מבינה מה קורה לי?
אם במשך שנים התרגלתי להסכים כדי להפחית מתח, לא תמיד יהיה לי טבעי להתחיל לסרב.
ה"לא" החדש עלול להרגיש לי חריף מדי.
לא מנומס.
אנוכי.
אפילו מסוכן.
וזה לא בהכרח אומר שהוא באמת כזה.
לפעמים הוא פשוט חדש.
אנחנו צריכות להתרגל לכך שאפשר לומר את הרצון שלנו גם כאשר האדם שמולנו אינו מסכים.
אפשר להציב גבול בלי להסביר את עצמנו במשך עשרים דקות.
אפשר לומר "אני אחשוב על זה" במקום לענות מיד.
אפשר לשנות את דעתנו.
אפשר לתת לאדם אחר להתמודד עם האכזבה שלו.
ואפשר גם לגלות שלפעמים הגבול שנראה לנו מפחיד בתחילה יוצר דווקא יותר בהירות בקשר.
בין אשמה לבין אחריות
אחת המלכודות הנפוצות היא לבלבל בין אשמה לבין אחריות.
אם מישהו התאכזב ממני, האם זה אומר שפגעתי בו?
לא בהכרח.
אם מישהו כועס על הגבול שהצבתי, האם אני אחראית לכעס שלו?
לא בהכרח.
אם בחרתי בי, האם זה אומר שלא אכפת לי מאחרים?
לא.
אנחנו יכולות להיות קשובות לרגשות של אדם אחר בלי לקחת אחריות מלאה עליהם.
זו אינה אדישות.
זו הבחנה בין:
"אני אחראית לאופן שבו אני מתנהגת"
לבין:
"אני אחראית לכך שכל אדם סביבי יהיה מרוצה מההתנהגות שלי."
אלה שני דברים שונים מאוד.
לפעמים "לא" הוא דווקא כן גדול יותר
יש מצבים שבהם אנחנו חושבות שה"לא" מרחיק אותנו ממה שחשוב לנו.
אבל לפעמים דווקא ההפך נכון.
כשאני אומרת לא לעוד משימה שאני לא יכולה לשאת, אני אומרת כן לבריאות שלי.
כשאני אומרת לא לקשר שאינו מתאים לי, אני אומרת כן לגבולות שלי.
כשאני אומרת לא לדרך שבה מדברים אליי, אני אומרת כן לכבוד שאני מבקשת לעצמי.
כשאני אומרת לא לציפייה של מישהו אחר, אני עשויה לומר כן למשהו שחשוב לי באמת.
לכן אולי כדאי להפסיק לחשוב על "לא" כעל סירוב בלבד.
לפעמים "לא" הוא הדרך שבה אנחנו אומרות "כן" לחיים שאנחנו רוצות לחיות.
איך להתחיל?
לא צריך להתחיל מה"לא" שהכי מפחיד אותנו.
אפשר להתחיל במקומות קטנים.
במקום לענות מיד:
"אני אבדוק ואחזיר לך תשובה."
במקום להסכים מתוך אי נעימות:
"כרגע זה לא מתאים לי."
במקום הסבר ארוך:
"לא אוכל לעשות את זה."
ובמקום להתנצל על עצם קיומו של הגבול:
"אני מבינה שזה לא נוח, ועדיין זו ההחלטה שלי."
המטרה אינה להפוך לאדם שאומר לא לכולם.
המטרה היא שה"כן" וה"לא" יהיו שניהם זמינים לנו.
שנוכל לבחור ביניהם.
עוצרים לרגע
חשבי על מצב שחוזר בחייך שבו את אומרת כן, למרות שבתוכך רצית לומר לא.
עצרי ושאלי:
מה באמת רציתי לומר?
מה עצר אותי?
ממה חששתי?
מה חשבתי שיקרה אם אגיד לא?
מה אני מרוויחה כשאני אומרת כן?
מה המחיר שאני משלמת?
האם אני בוחרת לומר כן, או שאני מרגישה שאין לי ברירה?
ועוד שאלה:
אם האדם שמולי יתאכזב מהבחירה שלי, האם אני יכולה לאפשר לו להרגיש את האכזבה שלו ועדיין להישאר נאמנה לבחירה שלי?
זו אינה שאלה פשוטה.
לפעמים התשובה תהיה כן.
לפעמים לא.
אבל עצם האפשרות לשאול אותה כבר מרחיבה את הבחירה.
אולי המטרה אינה ללמוד להגיד יותר "לא".
המטרה היא להיות מסוגלות להגיד "כן" כשאנחנו באמת רוצות, ו"לא" כשזה מה שמתאים לנו.
בלי להפוך את עצמנו לאחראיות על כל הרגשות של האחרים.
בלי לוותר על התחשבות.
ובלי לוותר על עצמנו.
כי גבול אמיתי אינו השאלה אם מותר לי להגיד לא. השאלה היא האם אני מרגישה שמותר לי להיות נוכחת בתוך הבחירה שלי.
