למה אני נשארת גם כשכבר לא טוב לי?
על הקושי לעזוב את המוכר, גם כשהוא כבר אינו מתאים לנו
"אני יודעת שזה כבר לא טוב לי, אבל אני לא מצליחה לעזוב."
"אני כבר מבינה שזה לא מה שאני רוצה, אז למה אני עדיין כאן?"
"כמה פעמים עוד אני אגיד לעצמי שזה ישתנה?"
"למה אני ממשיכה להחזיק במשהו שאני כבר יודעת שאני צריכה לשחרר?"
אלה שאלות שרבות מאיתנו מכירות.
הן יכולות להתייחס לזוגיות, לעבודה, לחברות, למקום מגורים, להרגל, לתפקיד שאנחנו ממלאות או אפילו לדרך מסוימת שבה אנחנו חיות.
לפעמים מבחוץ הכול נראה ברור.
"אם לא טוב לך, תעזבי."
אבל החיים אינם תמיד פשוטים כל כך.
כי לעזוב משהו שאינו טוב לנו אינו רק להיפרד ממה שכואב.
אנחנו נפרדות גם ממה שמוכר.
ומוכר אינו תמיד טוב, אבל המוח האנושי נוטה להעדיף את המוכר על פני הלא נודע, במיוחד כאשר הלא נודע כרוך בחוסר ודאות, אובדן או שינוי משמעותי.
לכן לפעמים הקושי לעזוב אינו הוכחה לכך שאנחנו לא יודעות מה נכון לנו.
הוא יכול להעיד על כך שיש עוד דברים שמחזיקים אותנו שם.
לא רק מה אני מרוויחה, אלא גם ממה אני מפחדת להיפרד
כשאנחנו שואלות למה אנחנו נשארות, קל להתמקד במה שלא טוב.
אבל כדאי לשאול גם:
מה המקום הזה נותן לי?
מה אני מרוויחה ממנו?
מה אני חוששת לאבד?
הקשר יכול להיות קשה, אבל הוא עדיין יכול לספק קרבה, שייכות, יציבות, משפחה או ביטחון כלכלי.
העבודה יכולה להתיש אותי, אבל היא עדיין מעניקה הכנסה, מעמד, שגרה וזהות מקצועית.
המצב הקיים יכול להגביל אותי, אבל הוא גם מוכר וצפוי.
וכאשר אנחנו רוצות לשנות, אנחנו לא רק שואלות "ממה אני רוצה לצאת?"
אנחנו נדרשות לשאול גם:
"לאן אני נכנסת אם אני יוצאת?"
זו שאלה אחרת לגמרי.
המוכר יכול להרגיש בטוח יותר מהטוב
לפעמים אנחנו יודעות שמצב מסוים אינו טוב לנו, אבל הוא מוכר לנו.
אנחנו יודעות איך הוא עובד.
אנחנו יודעות למה לצפות.
אנחנו יודעות איך להגיב.
לעומת זאת, שינוי דורש מאיתנו להיכנס לשטח שאין לנו עליו שליטה מלאה.
ולכן ייתכן שנרגיש:
"עדיף לי לדעת מה יש, מאשר להסתכן במה שאני לא יודעת."
זה לא בהכרח חוסר אומץ.
זו יכולה להיות תגובה אנושית מאוד לחוסר ודאות.
במיוחד כאשר בעבר שינוי היה כרוך במחיר משמעותי, חוסר יציבות או אובדן, עצם הרעיון של שינוי יכול לעורר פחד.
אבל כאן חשוב לעצור ולשאול:
האם אני נשארת כי טוב לי, או כי אני מפחדת ממה שיקרה אם אעזוב?
לפעמים אנחנו מחכות שהמצב יהפוך להיות מספיק גרוע
יש אנשים שלא עוזבים עד שהכאב נהיה בלתי נסבל.
כאילו צריך להגיע לרגע שבו כבר "אין ברירה".
אבל לא תמיד צריך לחכות לקריסה כדי להכיר בכך שמשהו אינו מתאים.
אפשר להכיר בכך שמשהו אינו טוב לי גם כאשר הוא אינו נורא.
לא כל מצב צריך להיות קטסטרופלי כדי להצדיק שינוי.
המשפט:
"זה לא מספיק גרוע כדי לעזוב"
עלול להחזיק אותנו זמן רב במקום שכבר מזמן אינו נכון לנו.
אנחנו רשאיות לשאול שאלה אחרת:
"האם זה מספיק טוב בשבילי כדי להישאר?"
זו כבר נקודת מבט שונה.
ומה עם התקווה?
תקווה היא כוח חשוב.
היא מאפשרת לנו להמשיך, להתאמץ ולנסות לתקן.
אבל לפעמים התקווה מחזיקה אותנו במקום הרבה אחרי שהמציאות הפסיקה לתמוך בה.
אנחנו נאחזות במה שיכול להיות.
במה שאולי יקרה.
במי שהאדם שמולנו עוד יכול להיות.
בעבודה שאולי תשתנה.
בגרסה של הקשר שאנחנו זוכרות שהיתה פעם.
לכן כדאי להבדיל בין:
תקווה שמבוססת על שינוי שקורה בפועל
לבין:
תקווה שמבוססת בעיקר על הרצון שלנו שהמציאות תהיה אחרת.
השאלה אינה אם מותר לקוות.
אלא:
"מה קורה בפועל, לאורך זמן?"
למה כל כך קשה להודות שטעינו?
לפעמים אנחנו נשארות גם בגלל ההשקעה שכבר השקענו.
זמן. כסף. רגש. אנרגיה. שנים. החלטות שקיבלנו.
זה יכול ליצור תחושה שאם נעזוב עכשיו, כל מה שהיה היה לשווא.
אבל השקעה בעבר אינה מחייבת אותנו להמשיך להשקיע בעתיד.
מה שהיה נכון לפני חמש שנים אינו בהכרח נכון היום.
ומה שהתאים לי כשהתחלתי דרך מסוימת אינו מחייב אותי להמשיך בה רק כדי להצדיק את ההחלטה המקורית.
אנחנו יכולות לומר:
"זה היה נכון לי אז, והיום אני בוחרת אחרת."
בלי למחוק את העבר.
לפעמים אנחנו נשארות כי זה הפך להיות חלק מהזהות שלנו
יש מצבים שבהם המקום שאנחנו נמצאות בו כבר אינו רק מצב.
הוא חלק מהסיפור שאנחנו מספרות על עצמנו.
"אני בת הזוג של..."
"אני המנהלת של..."
"אני זו שתמיד מחזיקה את המשפחה."
"אני זו שלא מוותרת."
"אני האדם שאפשר לסמוך עליו."
ולכן לעזוב אינו רק לשנות מצב.
הוא עלול לשנות את התמונה שיש לנו על עצמנו.
זו אחת הסיבות ששינוי יכול להרגיש מאיים גם כאשר חלק מאיתנו מאוד רוצה אותו.
אנחנו לא רק שואלות:
"מה יקרה אם אעזוב?"
אנחנו גם, לפעמים בלי לדעת, שואלות:
"מי אהיה אם אעזוב?"
לא כל עזיבה היא הבחירה הנכונה
גם כאן חשוב לא ליפול לפשטנות.
לא כל קושי מחייב עזיבה.
לפעמים יש אפשרות לתקן.
לפעמים נדרשת שיחה.
לפעמים שינוי גבולות מספיק.
לפעמים צריך לתת לזמן לעבוד.
ולפעמים באמת נכון להישאר.
המטרה אינה ללמוד לעזוב מהר יותר.
המטרה היא להיות מסוגלות להעריך את המצב באופן בהיר יותר.
לשאול:
מה קורה בפועל?
מה ניסיתי?
מה השתנה?
מה לא השתנה?
מה אני מרוויחה אם אני נשארת?
מה המחיר?
מה אני מרוויחה אם אני עוזבת?
מה המחיר?
ומה אני צריכה לקחת בחשבון לפני שאני מחליטה?
זו בחירה מושכלת.
לא החלטה מתוך פחד.
אבל גם לא החלטה מתוך אידיאל של "אני חייבת לבחור בעצמי בכל מחיר".
לפעמים השאלה היא לא "להישאר או לעזוב?"
יש מצבים שבהם עצם השאלה בינארית מדי.
אולי אפשר להתחיל בשינוי קטן.
להפחית.
להציב גבול.
לבקש.
לבדוק אפשרויות.
לאסוף מידע.
להתנסות במשהו חדש.
לפעמים אנחנו חושבות שהבחירה היא בין "הכול" ל"כלום", וכשאנחנו מרחיבות את האפשרויות אנחנו מגלות שיש גם דרך ביניים.
וזה חשוב.
כי ככל שיש לנו יותר אפשרויות, כך קטנה התחושה שאין לנו ברירה.
עוצרים לרגע
חשבי על משהו בחייך שאת כבר יודעת שאינו מתאים לך כפי שהיה.
ואל תשאלי מיד:
"להישאר או לעזוב?"
שאלי קודם:
מה בדיוק לא מתאים לי?
מה עדיין טוב לי במצב הקיים?
מה אני חוששת לאבד?
ממה אני חוששת אם אעזוב?
מה השתנה בפועל, ומה עדיין לא השתנה?
האם אני נשארת כי טוב לי, כי אני מקווה, כי אני מפחדת, או כי כרגע זו הבחירה שהכי מתאימה למציאות שלי?
ולבסוף:
אם הייתי יודעת שאני לא חייבת לקבל החלטה מושלמת, אלא רק החלטה מושכלת שמתאימה לי עכשיו, מה הייתי בודקת?
לפעמים אנחנו נשארות לא מפני שאנחנו חלשות, אלא מפני שהמציאות מורכבת.
ולפעמים אנחנו נשארות מפני שהמוכר מרגיש בטוח יותר מהלא נודע.
לפעמים התקווה מחזיקה אותנו.
לפעמים הפחד.
ולפעמים פשוט עוד לא הגיע הרגע שבו ברור לנו מה אנחנו באמת רוצות.
אין צורך לשפוט את עצמנו על כך.
אבל כן אפשר להתחיל להתבונן.
כי כאשר אנחנו מפסיקות לשאול רק:
"למה אני לא עוזבת?"
ומתחילות לשאול:
"מה מחזיק אותי כאן, ומה המחיר של להישאר?"
נפתחת אפשרות חדשה.
לא בהכרח לעזוב.
לא בהכרח להישאר.
אלא לבחור.
כי בחירה אמיתית אינה תמיד לבחור במה שקל יותר. היא היכולת לראות את המציאות, את האפשרויות ואת המחירים, ולהחליט מה נכון לי עכשיו.
