כשהקשר עם ילד לא מתפוצץ. הוא פשוט נעלם
ניכור הורי שקט והניתוק שלא מדברים עליו
איך ניתוק נראה כשהוא שקט
לפעמים זה לא ריב גדול ולא פיצוץ דרמטי.
אין רגע אחד שאפשר להצביע עליו ולומר: כאן זה קרה.
יש שתיקה.
מרווחים שהולכים ומתרחבים.
פחות הודעות, פחות שיחות, פחות תחושה שיש על מה להישען.
למה אנחנו כל כך מחפשים אשמים בניכור הורי
כשמדברים על ניכור הורי, הרבה פעמים מחפשים אשמים.
מי טעה.
מי פגע.
מי צודק.
אבל המציאות של קשר הורה ילד כמעט אף פעם לא עובדת בקווים כל כך ברורים.
כשהניתוק בקשר הורה ילד נולד מפחד
לפעמים הניתוק לא נובע מרוע או אדישות.
הוא נולד מפחד.
פחד להיפגע שוב.
פחד שהקשר יכאיב יותר ממה שהוא יחזיק.
כשהגוף נכנס לתמונה
כשהפחד נמשך, הוא לא נשאר רק בלב.
הוא מתיישב גם בגוף.
מתח קבוע.
עייפות שלא עוברת.
כאבים בלי הסבר חד.
והימנעות, לא כי לא אכפת, אלא כי אכפת מאוד.
לאורך זמן, ניכור הורי וניתוק רגשי בקשר הורה ילד משפיעים לא רק על הרגש, אלא גם על מערכת העצבים ועל הגוף.
לא סיפור של טובים ורעים
זו לא דרמה עם גיבורים ונבלים.
זו מציאות אנושית, כואבת ומבלבלת.
אנשים שעושים את הכי טוב שהם יכולים,
עם הכלים שיש להם באותו רגע.
לתת מקום לכאב השקט
והכאב הזה, גם כשהוא שקט,
גם כשהוא לא צועק,
ראוי למקום.
פתיחה לסדרה
זה פוסט ראשון בסדרה.
סדרה שבה יהיה מקום לקולות שונים,
לרגשות סותרים,
ולשאלות שאין עליהן תשובה אחת.
בלי הכרעה.
ובלי שיפוט.
