כשהמציאות משתנה, אבל מנגנון ההסתגלות נשאר אותו דבר
מה הסיפור של מיקי ברקוביץ' יכול ללמד אותנו על טראומה, זהות, משפחה ומרחב הבחירה
יש סיפורים שנוגעים בנו לא רק בגלל האדם שעומד במרכזם, אלא בגלל מה שהם מעוררים בתוכנו.
הסיפור של מיקי ברקוביץ' הוא אחד מהם
במשך עשרות שנים מיקי היה מזוהה עם כוח, יכולת, נחישות, הישגיות, מהירות, דיוק וזיכרון. עבור רבים בישראל הוא היה הרבה יותר משחקן כדורסל. הוא היה חלק מהזיכרון הקולקטיבי שלנו, מדמותה של מכבי תל אביב ומרגעים שהפכו לחלק מהסיפור הישראלי.
והיום המציאות שלו שונה
ההתמודדות עם דמנציה משנה בהדרגה את היכולת, את התפקוד ואת היחסים עם הסביבה. עבור אדם שזהותו נבנתה במשך שנים סביב יכולת ותפקוד, שינוי כזה עשוי להיות מטלטל במיוחד.
אבל הסיפור הזה אינו רק סיפור על דמנציה.
הוא מאפשר לנו לשאול שאלה הרבה יותר רחבה:
מה קורה לאדם כאשר המציאות שבה הוא למד לחיות משתנה, אבל מנגנון ההסתגלות שלו עדיין פועל כאילו שום דבר לא השתנה?
אנחנו לומדות איך להסתגל
אף אחת מאיתנו לא נולדת עם מדריך הפעלה.
אנחנו לומדות במהלך החיים איך להתמודד עם העולם.
ילדה שלמדה שעדיף לשתוק כדי לא לעורר כעס, עשויה להפוך לאישה שמתקשה לומר "לא".
ילד שלמד שלא כדאי לבקש כדי לא להתאכזב, עשוי להפוך למבוגר שמתקשה לבקש עזרה גם כשהוא זקוק לה.
אישה שלמדה שהשליטה מעניקה לה ביטחון, עשויה להתקשות מאוד כאשר החיים מזמנים לה מצב שאי אפשר לשלוט בו.
ואדם שבנה את הערך העצמי שלו סביב הצלחה, הישגים ויכולת, עלול לחוות פגיעה עמוקה כאשר היכולת משתנה.
חשוב להבין:
התגובה שנוצרה אינה בהכרח הבעיה.
בזמן שבו היא נוצרה, היא אולי הייתה פתרון.
היא עזרה לאדם להרגיש בטוח יותר, להימנע מכאב, לשמור על קשר, להשיג שליטה או להתמודד עם מציאות שלא הייתה פשוטה עבורו.
לכן בשיטת נהורה אנחנו לא ממהרות לשאול:
"מה לא בסדר איתי?"
אנחנו שואלות:
"מה למדתי לעשות כדי להתמודד?"
ואחר כך מגיעה שאלה חשובה עוד יותר:
"האם מה שעזר לי אז עדיין מתאים לי היום?"
כשהמציאות משתנה
החיים אינם נשארים כפי שהיו.
אנחנו מתגרשות. פורשות מעבודה. הופכות לאימהות. הילדים גדלים ועוזבים.
הגוף משתנה. אנחנו חולות. מאבדות אדם קרוב. מאבדות תפקיד. מאבדות יכולת.
לפעמים המציאות משתנה בבת אחת. ולפעמים היא משתנה בהדרגה, כמעט בלי שנרגיש.
אבל מנגנון ההסתגלות שלנו יכול להמשיך לפעול בדיוק כפי שפעל בעבר.
וזה הרגע שבו עלול להיווצר פער.
המציאות השתנתה.
אבל המערכת הפנימית עדיין מגיבה למציאות הישנה.
אישה שכבר אינה נמצאת במערכת יחסים מאיימת, עדיין יכולה להתנהל כאילו כל טעות תוביל לכעס.
אדם שכבר אינו צריך להוכיח את עצמו, עדיין יכול לחיות בתחושה שהוא חייב להצליח כל הזמן.
ומי שלמד שהביטחון שלו תלוי בשליטה, עלול לחוות חוסר ודאות כאיום גם כאשר אין סכנה ממשית.
התגובה האוטומטית אינה בהכרח האויב.
השאלה היא האם היא עדיין מתאימה למציאות.
ומה קורה כאשר היכולת עצמה משתנה?
כאן הסיפור של מיקי ברקוביץ' הופך למעורר מחשבה במיוחד.
כאשר אדם בונה במשך עשרות שנים זהות סביב יכולות מסוימות, קשה להפריד בין "מה אני יודע לעשות" לבין "מי אני".
מיקי היה שחקן.
אבל הוא היה גם אבא, בעל, סבא, אדם מוכר, אדם מצליח, אדם שהשיג, הוביל והשפיע.
הכדורסל היה חלק מהזהות שלו, אבל ההישגים והתפקוד הפכו גם לחלק מהאופן שבו העולם ראה אותו.
כאשר היכולת משתנה, עלולה להיווצר תחושה שהזהות עצמה מתערערת.
אבל כאן חשוב לעצור. היכולת יכולה להשתנות. התפקוד יכול להשתנות.
הזיכרון יכול להשתנות. אבל הערך של האדם אינו תלוי בתפקוד שלו.
זו הבחנה פשוטה לכאורה, אבל עמוקה מאוד.
אנחנו חיות בעולם שמעריך אותנו דרך מה שאנחנו עושות.
כמה אנחנו מצליחות. כמה אנחנו יעילות. כמה אנחנו זוכרות.
כמה אנחנו עצמאיות. כמה אנחנו נותנות לאחרים. וכאשר אחד הדברים האלה נפגע, קל מאוד להרגיש שגם אנחנו נפגענו.
אבל האדם גדול מהתפקיד שלו. האדם גדול מההישגים שלו. והאדם גדול גם מהיכולת שלו ברגע מסוים בחייו.
הטראומה אינה רק האירוע
כשאנחנו מדברות על טראומה, אנחנו נוטות לחשוב על אירוע ברור: תאונה, אלימות, מלחמה, אובדן.
אבל החיים מורכבים יותר.
יש מצבים שבהם השינוי עצמו מערער את תחושת הביטחון, השליטה, הרציפות והזהות של האדם.
מחלה קשה יכולה לעשות זאת. אובדן יכולת יכול לעשות זאת.
שינוי דרמטי בחיים יכול לעשות זאת.
ולפעמים מה שמכאיב במיוחד אינו רק מה שקרה, אלא הפער בין החיים שהיו לבין החיים שעכשיו צריך ללמוד לחיות.
לכן בשיטת נהורה אנחנו מתעניינות לא רק במה שקרה, אלא גם במה שהמערכת למדה לעשות בעקבות מה שקרה.
מה השתנה בתחושה? מה השתנה ברגש? מה השתנה בחשיבה?
מה השתנה בהתנהגות? ומה השתנה במשמעות שהאדם נותן לעצמו ולחיים?
וכשאדם משתנה, גם המשפחה צריכה להסתגל
הסיפור אינו שייך רק לאדם שמתמודד עם השינוי.
גם המשפחה עוברת תהליך.
כאשר אדם מאבד יכולת, בני המשפחה נאלצים ללמוד מחדש איך להיות איתו. איך לדבר. מתי לעזור. מתי לאפשר. מה לעשות במקום מה שעשו בעבר.
ואפילו איך להמשיך לראות את האדם, כאשר חלק מהדברים שהכירו בו משתנים.
זו אינה משימה פשוטה.
ולכן גם החלטות משפחתיות קשות אינן צריכות להישפט מבחוץ.
אנחנו אינן יודעות את כל השיקולים, את כל הלילות, את כל הניסיונות ואת כל מה שהמשפחה עברה בדרך.
כאשר משפחה מגיעה להחלטה להעביר אדם למסגרת טיפולית, אין פירוש הדבר בהכרח שהיא ויתרה עליו.
לפעמים המשפחה מזהה שהמציאות השתנתה ושהצורה שבה טיפלה באדם עד עכשיו כבר אינה מספיקה לצרכים החדשים שלו.
גם זו הסתגלות. לא הסתגלות של האדם בלבד. הסתגלות של מערכת שלמה.
ויש כאן גם טראומה קולקטיבית
מיקי ברקוביץ' אינו רק אדם פרטי. עבור רבים מאיתנו הוא חלק מזיכרון של ישראל אחרת.
הוא מייצג תקופה, הצלחות, גאווה, נעורים, משפחה, ספורט ורגעים שבהם עם שלם הרגיש שהוא מנצח.
לכן הסיפור שלו יכול לעורר גם משהו אישי מאוד אצל מי שמעולם לא פגש אותו.
אנחנו רואות אדם שהיה סמל לכוח מתמודד עם פגיעות.
ואולי אנחנו פוגשות דרך הסיפור שלו גם את הפחדים שלנו.
מה יקרה אם היכולת שלי תשתנה?
מה יקרה אם לא אוכל לעשות את מה שאני עושה היום?
מי אהיה אם אאבד תפקיד שהיה מרכזי בחיי?
האם עדיין יראו אותי?
והאם אני עדיין אראה את עצמי?
זו כבר אינה רק השאלה של מיקי.
זו שאלה אנושית.
אז מה עושים כשהמציאות השתנתה?
כאן נמצא מרחב הבחירה.
לא תמיד אנחנו יכולות לבחור את מה שקרה.
לא תמיד אנחנו יכולות לעצור את השינוי.
ולפעמים אין לנו אפשרות להחזיר את מה שהיה.
אבל אפשר לעצור לרגע ולבדוק.
האם הרגע הזה הוא באמת כמו שאני זוכרת אותו מהעבר?
או שאולי זה משהו אחר?
האם התגובה האוטומטית שלי עדיין מתאימה?
האם אני מגיבה למה שקורה עכשיו, או למה שלמדתי בעבר שיכול לקרות?
האם יש לי אפשרות נוספת?
זהו רגע קטן של תשומת לב.
לא מירוץ.
לא ניסיון למחוק את העבר.
לא ניסיון להפוך לאדם אחר.
רק לעצור ולבדוק.
מה המציאות מבקשת ממני עכשיו?
הסתגלות אינה ויתור
אולי זו אחת הטעויות שאנחנו עושות כשאנחנו מדברות על הסתגלות.
אנחנו חושבות שלהסתגל פירושו לוותר. להשלים. להגיד "זה מה שיש".
אבל הסתגלות אינה בהכרח ויתור.
הסתגלות היא היכולת לזהות שהמציאות השתנתה ולבחון מחדש את הדרך שבה אנחנו פוגשות אותה.
לפעמים המשמעות היא ללמוד לומר "לא".
לפעמים לבקש עזרה. לפעמים להרפות משליטה. לפעמים להסכים לקבל טיפול. לפעמים לשנות תפקיד.
ולפעמים, כמו בסיפור של מיקי, זו המשפחה כולה שצריכה ללמוד דרך חדשה להיות יחד.
ואולי זו התקווה
הסיפור של מיקי אינו סיפור עם סוף פשוט.
אין כאן הבטחה שהכול יחזור להיות כפי שהיה.
וזו גם לא צריכה להיות התקווה.
התקווה יכולה להיות אחרת. החיים משתנים. אנחנו משתנות. הגוף משתנה.
היכולות משתנות. התפקידים משתנים.
ולפעמים אפילו הזהות שאנחנו מכירות צריכה לעבור שינוי.
אבל גם כאשר איננו יכולות לבחור את המציאות, עדיין יכול להישאר לנו מרחב קטן של בחירה באופן שבו נפגוש אותה.
לא תמיד נוכל לבחור מה קרה.
אבל נוכל לשאול: מה אפשרי עכשיו? מה אני צריכה עכשיו?
מה האדם שמולי צריך עכשיו? ומהי הדרך החדשה שבה אפשר להיות כאן?
אולי הסתגלות אינה ללמוד איך להמשיך להיות מי שהיינו.
אולי הסתגלות היא ללמוד איך לפגוש את מי שאנחנו עכשיו.
כי החיים יכולים לשנות לנו את המגרש.
אבל כל עוד אנחנו כאן, עדיין אפשר ללמוד לשחק את המשחק החדש.
