טראומה והמוח
כשהמוח נחטף: טראומה והשפעתה עלינו
ראש השנה מזמין אותנו לפתוח דף חדש. אבל מה עושים כשמרגישים שהמוח לא נותן?
שזיכרון, פחד או תחושת סכנה ישנה ממשיכים לנהל אותנו – גם כשאנחנו יודעות שהכול כבר עבר?
מה קורה במוח בזמן טראומה
במצב רגיל, הקורטקס הקדם־מצחי (החלק המתכנן והמרגיע) מוביל.
אבל בטראומה, המערכת הלימבית – ובעיקר האמיגדלה – תופסת פיקוד.
המוח "נחטף":
הפחד מנהל את התגובה.
הגוף מוצף (דופק מהיר, הזעה, קיפאון).
המחשבות נהיות קיצוניות או חוזרות בלופים.
למה זה נתקע?
המוח נועד ללמוד – ומה שחוזר שוב ושוב מתחזק.
בטראומה, רשתות הפחד מתחזקות מדי, בעוד שרשתות של ביטחון ומשחק נחלשות.
זה מה שיוצר את ה"תקיעות" – החוויה כאילו אנחנו תמיד על סף סכנה.
איך מחזירים שליטה?
כמו בשבילים החדשים עליהם דיברנו בראש השנה – גם כאן נדרשת בנייה הדרגתית:
קרקוע וביטחון גופני – נשימה, מגע עדין, סביבה מוכרת.
חיבור לחושים – צבעים, צלילים, תחושות שמזכירות מציאות בטוחה.
חשיפה עדינה – לחזור בהדרגה אל הזיכרון או המצב, אבל בתוך מעטפת ביטחון.
הוספת קולות חדשים לשולחן המחשבות – חמלה, בהירות, סקרנות.
לסיום
טראומה יכולה לחטוף אותנו, אבל היא לא חייבת להישאר מנהיגה.
המוח שלנו גמיש. הוא יכול לבנות שבילים חדשים של ביטחון, קשר ושקט – צעד אחרי צעד.
השאלה היא: איזה צעד קטן את מוכנה לעשות השנה כדי להחזיר לעצמך מקום של שליטה ורוגע?
