אמא, מה שלומך?
יש לי ולילדים שלי מערכת יחסים עם הרבה יותר כבוד הדדי מבעבר. אני לא מעירה, לא דוחפת – אני נותנת להם את המרחב שלהם.
זה מקום שלבשוך אליו לאט לאט, אחרי שנים שבהן האינסטינקט האימהי היה "לדעת הכול, לשלוט, לשמור". היום אני מבינה כמה חשוב לאפשר להם את החופש ואת הדרך שלהם.
ובכל זאת, יש בי געגוע. געגוע לטלפון הפשוט של "היי אמא, מה שלומך?".
הם עסוקים, אני יודעת, אבל חוסר השיתוף הזה לפעמים יוצר בי תחושת ריחוק.
לפעמים אני מוצאת את עצמי מחכה לצלצול – והוא לא מגיע. וכאן מתגנבת השאלה: האם זה רק מרחק טבעי של חיים בוגרים, או לפעמים גם ניתוק קטן?
אני לומדת שלא תמיד צריך "לדרוש" מהם. לא ללחוץ, לא לבקר, אלא לפעמים פשוט לשתף בכנות את הגעגוע שלי. כשאני אומרת: "אני מתגעגעת לשמוע מכם", זה לא בא ממקום של ביקורת – אלא ממקום של אהבה. להפתעתי, כשאני בוחרת להיפתח – זה פותח גם את הלב שלהם.
היחסים שלנו ממשיכים להשתנות, כמו שהם אמורים להשתנות לאורך השנים. אני בוחרת לראות בזה לא סימן לריחוק, אלא הזמנה ליצירת שפה חדשה של קשר.
